חינוך לערכים, כן בבית ספרנו

לאחרונה הוזמנתי להשתתף במיונים למכינה קדם צבאית בצפון הארץ. נרגש ומלא רצון לסייע נסעתי למתחם המכינה, אשר היה מלא מפה לפה בעשרות רבות של בני נוער, חלקם "מכינסטים" בשנת המכינה וחלקם הגדול תלמידי שכבת י"ב מכל רחבי הארץ. במסגרת יום המיונים שוחחתי עם בוגרי המכינה, מכינסטים בפועל וכמובן עם מועמדים לשנת מכינה. בכל המקרים נפגשתי עם נוער איכותי, בוגר עם יכולת ביטוי בעל פה מרשימה. בד בבד בלט בשיחה נושא אחד שחזר על עצמו בגרסאות שונות – כולם ציינו כי "לא מלמדים אותנו כלום בבית הספר", "לא מלמדים את הדברים הנכונים בבית הספר" , לא מכינים אותנו לחיים בבית הספר".

בשנים האחרונות המכינות בישראל פורחות והופכות למוצר חינוכי בעל ביקוש אדיר. כך במיונים בהם השתתפתי התמודדו כ 10 מועמדים על כל מקום במכינה בשנה הבאה. המכינות הוקמו מתוך מטרה להצמיח אזרחים אשר רואים עצמם כחלק משמעותי מהחברה, בעלי יכולת השפעה על עיצובה ומתוך נכונות לשאת במשימות ובאתגרים הלאומיים בתחומי הביטחון, החברה והחינוך. שנת המכינה מוגדרת כשנה שנועדה לאפשר בחינת עומק של חיי המכניסטים, במטרה להיות אזרחים בעלי זהות מגובשת, תפיסת עולם רחבה, מודעות חברתית גבוהה ורצון להיות אקטיביים ביצירת מציאות טובה יותר במעגלי החיים השונים בארץ. בני הנוער המצטרפים למכינה דוחים את שירותם, ומתגייסים לצה"ל כשנה מאוחר משאר בני השנתון. תכנית המכינה מורכבת משילוב ייחודי בין לימודים, עבודה קהילתית וחיי קבוצה. כאשר התכנים נרכשים בצורות שונות -שיעורים, ספורט, סדרות שטח, טיולים, הרצאות, מפגשים עם אוכלוסיות שונות ועוד.

בשנת 1988 הוקמה המכינה הראשונה בישראל עשר שנים לאחר מכן הוקמה מועצת המכינות הקדם צבאיות הכוללת כיום 54 מכינות. כיום עולה מספר המתמודדים על מקום במכינות על מספר התקנים הקיימים בהן. הביקוש הגדל הוביל לצמיחה בכמות המכינות אשר נכון להיום מוגבל רק בשל תקנים מוגדרים ממשרד הביטחון המווסת את כמות המכיניסטים אל מול כמות המתגייסים. זאת על מנת להבטיח כמות ואיכות מתגייסים מידי שנה לצה"ל. יותר מהכל מעיד הביקוש הגדל לעולם המכינות על הפער התוכני אותו חשים מסיימי התיכונים והוריהם בישראל. פער אשר נובע מכמה סיבות הטמונות במבנה ובהתנהלות מערכת החינוך והחברה הישראלית כיום.

בתי ספר התיכוניים במרדף הבגרויות

בעידן בו הכול נדרש למדידה והערכה סדורה ניצבות הבגרויות כמדד הסופי והמוחלט בסוף תהליך הלמידה והחינוך שעוברים ילדי ישראל במהלך 12 שנות הלימוד במערכת החינוך הפורמאלית. העובדה כי מבחני הבגרות הינן קנה המידה והכלי היחידי אתו נמדדות יכולותיו וכשרונו של הילד הופכת אותן לשליטות העל של מערכת החינוך אליהן סוגדים (חלק ברצון וחלק מתוך הכרח), מנהלים בתי ספר, אנשי משרד החינוך ובכירים ברשויות המקומיות. העובדה שעתידו של מורה, מנהל תיכון, מפקח במשרד החינוך וראש עיר תלויה בהישגיו בטבלאות הירוקות/אדומות המשקפים את הישגי תלמידיו בבגרות מעניקה למדד הבגרויות כוח משכר. הלכה למעשה כל הגורמים הללו חיים באיום מתמיד מה יהיו אחוזי הזכאות ותוצאות הבגרויות מידי שנה. התוצאה מערכת שלמה המתכווננת אך ורק לחומר הכלול בבגרויות, כל חומר מעבר לזה הכלול בבגרות ניתן במשורה ונחשב בחלק מבתי הספר כבונוס ובאחרים כבזבוז זמן. מכאן המסר העובר לתלמידים "תשקיעו רק בחומר הבגרויות, השאר הרבה פחות חשוב". ומה לגבי תכנים רכים כמו חינוך למעורבות חברתית ואזרחית, תפיסת עולם רחבה, מודעות חברתית, אקטיביזם חברתי? אלה נדחקים הצידה.

הורים עסוקים

אם בתיכון המערכת מתמקדת בבגרויות אז ניתן היה להניח שאת השלמת התכנים יקבל הילד בבית. אלא שבמציאות הקיימת בישראל ההורים נשחקים במעגל של תסכול תוך שהם חיים בתחושה מתמדת של חוסר זמן. במחקר שערך מכון אדלר נמצא כי הורים בישראל מקדישים כ-14.5 דקות ביום בממוצע לאינטראקציה ישירה עם ילדיהם, לעומת שעתיים לפני 25 שנה. כמו כן מחקר זה מצביע כי הפגיעה בילדים הגדלים ללא נוכחות הורית משמעותית משפיעה על עיצוב אישיות הילד. כך ככל שהשפעת ההורים על הילד קטנה, כך עשויה להתגבר השפעת הסביבה עליו. המציאות הישראלית דורשת מההורים לתת עוד ועוד שעות לטובת העבודה, ולהוציא יותר ויותר כסף לטובת רמת חיים. זאת ועוד להורים ציפיות גבוהות מבתי הספר שיחנכו את ילדיהם ורובם אף היו רוצים שיהיו יותר ימי לימוד בשנה, ושגם בזמן החופשות הילדים יהיו בפעילות מטעם בתי הספר. על רקע דרישות אלה הוקמו הצהרונים בבית הספר ופרויקט בית הספר של החופש הגדול. בשורה התחתונה ההורים רוצים שמישהו יגדל להם את הילדים. אם כן במצב הקיים הישועה החינוכית ככל הנראה לא תגיע מההורים.

מורים רבים מידי שחוקים ללא מניעים ומוטיבציה פנימית

אם המערכת רואה את החינוך דרך משקפי מבחני הבגרות וההורים עסוקים אז אולי המורים, אנשי החינוך האמיתיים, שעושים את העבודה יזמו את השינוי ואת החינוך לתכנים רכים בבית ובביה"ס. לצערי גם כאן המציאות טופחת על פנינו במציאות בבתי הספר ובהשקפה הביורוקרטית שעליה בתי הספר נסמכים, נאלצים מורים להתמקד במילוי החוקים ובדווח למערכות. מורים איכותיים מביאים עימם ציפיות גבוהות בנוגע לתפקידם: אוטונומיה מקצועית, מעורבות בתהליכי קבלת החלטות, התפתחות מקצועית, קבלת תמיכה ועבודה במסגרת מערכת יחסים יעילה הדדית ומקדמת עם הורים מנהלים ותלמידים. אך המציאות שונה וכאשר ציפיותיו של המורה מתפקידו מתנפצות, מתחיל תהליך של שחיקה. הסיבות לניפוץ הן בדר"כ:

1. עמימות התפקיד – מדיניות לא ברורה ולא עקבית ביחס להתנהגות תלמידים, שינויים תמידיים בגישות הפדגוגיות ובתוכניות הלימודים, אי הגשמה אישית ועוד.

2. גורמי לחץ ארגוניים – בבתי הספר קיימת סדרה ברורה של חוקים ותקנות, על כל מורה מופעל לחץ להתאים עצמו לאמות המידה הקיימות דבר המוביל לשעות ארוכות בתנאי עומס.

3. תגמולים בלתי מספקים – שכר בלתי מספק ונמוך מאד ביחס לקבוצות מקצועיות אחרות. העדר כבוד

והערכה, אדישות הקהילה ומערכת החינוך עצמה להישגי המורים.

בחינוך בכלל ובדגש על חינוך של תכנים רכים הדבר החשוב הוא הדוגמא האישית המוקרנת ללומד מהמלמד. לא מדובר רק על התנהגותו החיצונית של המלמד , אלא הדרך והתשוקה בה הוא מעביר ומקנה ללומדים את התכנים. התוצאה, בראייתי, מורה שחוק ולחוץ יתקשה להשקיע מזמנו וממרצו להעברת תכנים מעבר למחויב בתוכנית הלימודים.

מנהלים ללא אוטונומיה – התוצאה חוסר גמישות תכנית

מכל מה שנכתב עד כה עולה השאלה, מדוע מנהל בית הספר מרום מושבו לא יכול לשנות את תמונת התכנים בדומה למנהל מכינה קדם צבאית ? המציאות מלמדת כי אין למנהלי בתי ספר (במיוחד בתיכון) אוטונומיה מספקת. לצד העובדה כי משרד החינוך מזלזל בעמדותיהם וכופה עליהם לבצע את מדיניותו. זאת ועוד, משרד החינוך בדרך כלל אינו מגבה את המנהלים בעתות משבר. בכל העולם מדברים כיום על הצורך במתן אוטונומיה וגמישות למנהלי בתי ספר, בארה"ב, הוכח כי פיקוח הדוק מדי גורם למנהלים להתרכז בשיפור ציוני המבחנים על חשבון יתר היעדים הבית ספריים ובכך פוגע בתלמידים. בישראל לעומת זאת מערכת החינוך הישראלית מתאפיינת בריכוזיות גבוהה במיוחד. הנחיות מפורטות מונחתות על המנהלים חדשות לבקרים, ואלו נדרשים למלא את ההוראות בדקדקנות כאחרוני הפקידים. מערך הפיקוח והבקרה החונק, חובות הדיווח האינסופיים ומרחב שיקול הדעת המוגבל, מציבים את המנהלים בעמדה אבסורדית של חוסר התאמה בין הסמכות המצומצמת המוענקת להם לבין האחריות הרחבה המוטלת על כתפיהם. במצב הקיים רוב מנהלי בתי הספר לא זוכים למרחב הגמישות הנדרש על מנת לשלב תכנים מעבר לקוריקולום של משרד החינוך המכווין לתכני מבחני הבגרות.

תכנון לקוי של שנות החטיבה העליונה

שר החינוך הקודם שי פירון הוביל את רפורמת "ישראל עולה כיתה" במסגרתה הוחלט על ביטול בחינות הבגרות בכיתה י'. ההיגיון מאחורי מהלך זה היה לאפשר רצף לימודי לטובת תהליכי הוראה מתמשכים. זאת מתוך מחשבה כי דחיית הבחינות תגביר את ההתמדה בקרב התלמידים המצויים בסיכון לנשירה. המציאות בשטח מעידה על קריסה של המורים והמנהלים, וכן של התלמידים תחת עול העבודות והבחינות האינסופיות. תלמידי שכבות י"א וי"ב מרגישים כי הם מתקשים לעמוד בנטל ונאלצים להתמודד עם עומס חסר תקדים, הכולל "דחיסה" של חומרים לבחינות הבגרות וגם את ההערכה החלופית. תלמידים מעידים כי הם קורסים תחת העומס וכתוצאה לא מספיקים ללכת לתנועת נוער ולעשות דברים אחרים לאחר שעות הלימודים. לצד זאת השנה שהתפנתה (שכבת י') הופכת לשנת בזבוז זמן התקועה בין חטיבת הביניים לבין הבגרויות. בית ספר עם אוטונומיה היה יכול להפוך שנה זו לשנת תכנים רכים כגון תפיסת עולם רחבה, מודעות חברתית ועוד. המטרה הרי הייתה להביא ללמידה משמעותית, אבל בסופו של דבר כולם במרוץ נגד הזמן והתלמידים יוצאים קרחים מכאן ומכאן.

סיכום והתרעה

על ראשי משרד החינוך לתת את הדעת על משמעות פריחת המכינות בישראל. פריחה המעידה יותר מהכול על חדלות מערכת החינוך בהקניה ובלימוד של תכנים מעבר לתכני מבחני הבגרות. לאורך השנים גוברת המגמה של מסיימי 12 שנות לימוד המבינים את הפער ומחפשים מענה לכך. אלה אף מעידים בשפתם שלהם על דלות התכנים הרכים הנרכשים במסגרת שנות התיכון. הפער התוכני, המתקשה להיסגר בשל הסיבות שתוארו לעיל, משמש כיום ככר פורה לפריחת המכינות הקדם צבאיות. מכינות אלה כפי שמעידים בוגריהן מעניקות את התכנים הרכים החסרים להם חושפות ומכינות אותם לעולם האמיתי. אין ספק כי מדובר בפרויקט מבורך אשר מחזק את החברה במקום בו מערכת החינוך נכשלת. עם זאת יש לתת את הדעת לעובדה כי הביקוש למכינות גואה אל מול כמות תקנים מוגבלת, דבר המוביל לתהליך מיון. זאת ועוד המכינות מנוהלות על ידי עמותות פרטיות אשר צריכות לקיים את עצמן ולכן גובות תשלום חודשי. התוצאה רף המתקבלים למכינה עולה הן בהיבט כספי והן בהיבט הידע והמוטיבציה. הסכנה במצב זה הינה הפיכתן של המכינות לפרויקט עבור מעמדות מסוימים בלבד. ומתוך כך הנחלת תכנים חשובים אלה אך ורק לאותם מעמדות.