ההפרטה האפורה בחינוך בישראל

"ההפרטה האפורה" במערכת החינוך בישראל והשלכותיה, כפי שמשתקפת בתמונה החינוכית של משרד החינוך

השבוע כמידי כמה חודשים כבשו את כותרות התקשורת הכתובה והמשודרת, טבלאות ומפות המציגות את ערי ישראל בתפארתן או במערומיהן בתחום החינוך (תוצאות המיצ"ב, מדד מדלן, אחוזי בגרות, אחוזי גיוס ועוד). עזרי הצגה אילו נצבעים בדרך כלל בצבעים עזים של ירוק (לצמרת) ואדום (לתחתית) מתוך מטרה לזעוק ולהלל, בפני קהל האזרחים, את מצבה החינוכי של עירם. בשנים האחרונות הלך והתעצם כוחן של טבלאות ומפות אילו על רקע עלייה בחשיבות המייחסים התושבים לחינוך המוענק לילדם ביישובם. נדמה כי אזרחי מדינת ישראל מקדשים את טבלאות החינוך המתפרסמות בתקשורת ורואים בהן אורים ותומים לתמיכה בהחלטה אודות:

• בחירת ישוב המגורים/בית ספר המדורג גבוה בטבלה.

• בחירת אזור המגורים בעיר, מתוך רצון ללמוד במוסד חינוכי המדורג גבוה.

• בחירת ראש העיר, אשר הוביל את "נבחרתו החינוכית" במעלה הטבלה במהלך שנות כהונתו.

שיגעון הטבלאות במערכת החינוך בישראל החל לפני כעשרים שנה, ולווה בהבטחות על היכולת לשפר את העשייה החינוכית ולאפשר להורים לקבל מידע על בית הספר אליו הם שולחים את ילדיהם. אך אלה וקוץ בה, במקום להיות כלי עזר, הפכה המדידה עצמה למטרה הכמעט יחידה של מערכת החינוך. מדובר במהלך אנטי-חינוכי, המשקף תמונה מעוותת של מערכת החינוך הישראלית. העיוות המדובר מועצם עם התערבותם של אמצעי התקשורת שיצרו השוואות בין בתי הספר השונים על בסיס הנתונים המתפרסמים. זאת ועוד על אף שמשרד החינוך בחן מדדים רבים, בהם סקרי האקלים החינוכי בבית הספר ושיעורי הנשירה, התקשורת מתמקדת כמעט אך ורק בזכאות לבגרות ובציוני המיצ"ב. לפרסום זה ישנן השלכות – מנהלי בית הספר מוכנסים תחת מכבש לחצים ומבינים ששם המשחק הוא רייטינג מבוסס זכאות לבגרות - זה כל מה שמעניין את הציבור ואת התקשורת. לגבי הציבור השילוב בין תרבות הצריכה הקיימת למסר המשודר מהתקשורת בעזרת אותן "טבלאות ליגה" ממקד את ההורים בציונים ולא בדרך שעוברים ילדיהם. כל אלה לצד חוליה של מערכת החינוך בישראל, דוחקים את המערכת כולה משרד החינוך, רשויות מקומיות וההורים להסתייעות מסיבית בחינוך פרטי במגוון דרכים ושיטות.

הלכה למעשה טבלאות אילו מציגות נתונים הנאספים משלושה מדדים מרכזיים: תוצאות בגרויות, נתוני גיוס המתקבלים מצה"ל ותוצאות מבחני מיצ"ב (בבתי הספר בהן בוצע המיצ"ב באותה שנה) הכוללים גם מענה על שאלון אקלים וסביבה פדגוגית. בשנים האחרונות עלתה ביקורת רבה בנושא המיצ"בים (שהובילה לבחינתם מחדש) המעידה על הלחץ והנזק של אותן "טבלאות ליגה". מנהלי בתי ספר התריעו במשך שנים בפני משרד החינוך על ההשלכות שיש ללחצים הכבדים שמופעלים עליהם לשיפור מתמיד של תוצאות בחינות המיצ"ב. כך במיצ"ב 2018 תלמידים חלשים הוגדרו לקויי למידה או בעלי צרכים מיוחדים - כדי שיוכלו להיבחן בתנאים מקלים. התוצאה מספרם של "לקויי הלמידה" זינק ב–40%.

מבחני המיצ"ב שהוקפאו היוו רק מרכיב אחד ממשטר תחרות שמתקיים במערכת החינוך. מדובר בעומס בלתי סביר של אמצעי מדידה והערכה שכוללים מבחני מיצ"ב, מבחנים בינלאומיים, מבחנים שעורכת הרשות ומבחני בגרות. בתוך כל זה נדרשים המורים למלא טבלאות מעקב אינסופיות. היצירתיות והאוטונומיה של המורים שהם הבסיס ללמידה משמעותית, מדוכאים ונכחדים לטובת משטר ההערכה המתמדת, לצד זאת, חלק גדול מהתלמידים מתקשים לעמוד בתחרות והתוצאה תעשיית השיעורים הפרטיים, בתי הספר הממיינים המתוקצבים מתשלומי הורים, האבחונים וההתאמות משגשגת.

הסתייעות בשיעורים פרטיים

מעבר למה שנאמר ונכתב אודות בחינות המיצ"ב במהלך השנים (בדגש על מיצ"ב 2018) וביקורות המושמעות אודות נחיצות בחינות הבגרות במערכת החינוך בישראל, קיים היבט נוסף עליו יש לתת את הדעת – האם תוצאות הבחינות השונות הן תוצר ישיר ובלעדי של הלימוד המתקיים בבית הספר? ומתוך כך שאלת אמיתות ודיוק השיקוף של מצב הלמידה בעיר/ מוסד חינוכי באותן טבלאות חינוך. לכאורה קיים קשר חד וישיר בין רמת הלימוד וההוראה בבית ספר נתון, לבין התוצאות אותן משיגים תלמידיו בבחינות. עם זאת נשאלת השאלה, האם הישגי התלמידים הן תוצאה אך ורק של הלמידה המתבצעת בבית הספר ? עד כמה נתמכים אותם הישגים בקיומו / העדרו של סיוע חיצוני לאותם תלמידים, או במילים אחרות מה חלקו של הסקטור החינוכי הפרטי (שיעורים פרטיים למיניהם) בהישגי תלמידי ישראל.

הרשות הארצית למדידה והערכה בחינוך, במסגרת דו"חות המיצ"ב הארציים, בוחנת ומפרסמת מזה שנים את דו"ח האקלים והסביבה הפדגוגית. דו"ח זה כולל בתוכו את פרק "הסתייעות בשיעורים פרטיים". מתוך היותו דו"ח אשר מבוסס על שאלונים לשכבות מוגדרות ניתן ללמוד ממנו אך ורק אודות ההסתייעות בשיעורים פרטיים בשכבות ה' עד ט' ובשכבת יא'. פרק זה גם אינו כולל חלוקה ישובית אשר בעזרתה ניתן להסיק מסקנות אודות השפעה חיצונית זו בישובים בעלי מדד סוציו-אקונומי נמוך או גבוה. אך ניתן להניח כי שכבות סוציו-אקונומיות המדורגות גבוה הינן בעלות יכולות גבוהה יותר להסתייע בשיעורים פרטיים הן בהיבט כלכלי והן בשל "העושר" הרב יותר בנגישות למורים פרטיים בישובים מבוססים. כך לילד ממשפחה מבוססת הגר בסביבה מבוססת קיימת נגישות ויכולת גבוהה יותר לקבלת סיוע איכותי חיצוני בנוסף על מערכת החינוך בה הוא לומד.

על פי דו"ח המיצ"ב תשע"ח תופעת ההסתייעות בשיעורים פרטיים היא תופעה רווחת בקרב תלמידים רבים בכל שכבות הגיל. פרק "הסתייעות בשיעורים פרטיים בוחן את היקף ההסתייעות של תלמידים בשיעורים פרטיים בתשלום (דהיינו, עזרה אחרי שעות הלימודים ממורים פרטיים בתשלום, לא כולל חוגים או עזרה מטעם בית הספר). המעקב אחר היקף תופעה זו מתמקד במקצועות המיצ"ב (עבור תלמידי היסודי והחט"ב) ובמקצועות הבגרות (עבור תלמידים בחט"ע). על פי הדו"ח:

· % 40 מהתלמידים בחינוך היסודי ו-46% מהתלמידים בחט"ב מסתייעים בשיעורים פרטיים (יותר בקרב תלמידים דוברי עברית בהשוואה לדוברי ערבית), בעיקר באנגלית ובמתמטיקה. (במקצועות המיצ"ב)

· בבתי ספר דוברי עברית הן בשלב חינוך יסודי והן בחט"ב נרשמה לאורך השנים עלייה איטית ומתמשכת בשיעורי הדיווח על הסתייעות בשיעורים פרטיים, כאשר בשנתיים האחרונות נרשמה יציבות. בבתי ספר דוברי ערבית לעומת זאת, נצפתה בין השנים תשע"ג-תשע"ז עלייה ניכרת בשיעורי התלמידים שדיווחו על הסתייעות בשיעורים פרטיים, ואילו בתשע"ח נרשמה ירידה.

· 44% מהתלמידים בחט"ע (48% בקרב דוברי עברית ו- 32% בקרב דוברי ערבית) דיווחו על הסתייעות בשיעורים פרטיים, במקצועות הבגרות, כשהמקצועות הבולטים הם אנגלית ומתמטיקה.

המרכיב המשפחתי

ההנחה כי כל הידע של התלמיד במקצועות הלימוד תלוי אך ורק בגורמים חיצוניים, ובעיקר באיכות המורה אינה נכונה. באינטליגנציה יש הרכב גנטי מסוים, לצד מאפיינים נוספים, כמו: מבנה אישיות, מידת מחויבות, סביבת חיים (המאפשרת למידה), אסטרטגיות למידה, גישה מנטלית כלפי למידה וכישורי חיים. אלו הם גורמים חשובים שיש לקחת אותם בחשבון.

זאת ועוד תרבות הצריכה בה אנו חיים כיום מחנכת אותנו כי עלינו להגיע למספר הנכון, כלומר לציון הגבוה. בדומה לשאיפתנו למספר לייקים או מספר חברים גבוה בפייסבוק. כך אנחנו בעצם מנטרלים את הדרך ומתרכזים בציון בסופה. הורים רבים (בעיקר במשפחות מבוססות) חיים במציאות תחרותית, הדוחקת בהם להפוך את הילד ”למספר אחד”. הורים רואים בילד שלהם "כרטיס ביקור" להצלחה שלהם, מתוך כך הם מוכנים לשלם הרבה, גם אם הילד אינו זקוק לשיעורים פרטיים ושולט ברמת החומר של הכיתה.

בנוסף על רקע מצבה של מערכת החינוך, הורים רבים חשים זלזול והרגשת חוסר אונים למול מערכת החינוך הפורמלית. במצב הקיים ההורים נמצאים במלכוד המוביל אותם לשעוט לעבר הסתייעות בשיעורים פרטיים או לחלופין העברת ילדיהם לבתי ספר "פרטיים".

הפרטה פנימית במערכת החינוך בישראל

היבט נוסף של תופעת ה"שיעורים פרטיים" הינו גופים פרטיים חיצוניים, אשר משרד החינוך, הרשויות המקומיות, רשתות החינוך ובתי הספר שוכרים את שירותיהם, על מנת שילמדו תלמידים במקום ובנוסף למורי בית הספר. החל משנת 1996 מממן משרד החינוך עשרות פרויקטים שונים אשר מטרתם המרכזית היא העלאת שיעורי הזכאות לבגרות. דו"ח המבקר הצביע על כך שאין מידע כמה תכניות כאלו יש, ועל כך שאין עליהן פיקוח פדגוגי. עלותן של תכניות אלה מסתכמת במאות מילוני שקלים מידי שנה. יש להדגיש כי חלק גדול מהתכניות מופעל ומתוקצב על ידי משרד החינוך, אחרים מופעלים על ידי רשויות מקומיות ועמותות פרטיות ובמימון משרד החינוך.

לדוגמא, תכנית תה"ל של משרד החינוך כוללת תקצוב של משרד החינוך לרשויות המפעילות תכניות העצמה לבגרות, שפותחו על רקע הפערים הכלכליים ההולכים וגדלים, ולנוכח האחוז הנמוך של זכאות לבגרות בקרב אוכלוסיות התלמידים ביישובים בהם 50% מבתי הספר הם במדד טיפוח מ-5 ומעלה. מטרות התכנית הן העלאת שיעור הזכאים ברשות בו פועלת התכנית, חיזוק ההתמדה ומניעת הנשירה וכן לאפשר מוביליות חברתית והכוונה להשכלה גבוהה. אוכלוסיית היעד של התכנית הם תלמידים בכתות י"א, י"ב שנכשלו ב 1-3 מקצועות בבחינות בגרות בכתות י"א, או במקצועות הלימוד בכיתה י' עפ"י תכנית ההבחנות החדשה.

הלכה למעשה מדובר בכיתה קטנה נפרדת הפועלת בתוך בית הספר ולומדת עם מורה פרטי מחוץ למערכת החינוך. לכאורה משרד החינוך נותן לתלמידים את ההזדמנות להצליח אך הבעיה היא שלתוך המערכת מוכנסים מתחרים למורים הקיימים. אך התחרות אינה הוגנת - במסגרת תכנית תה"ל מלמדים בקבוצות קטנות של 10-15 תלמידים, בעוד התקן לכיתה רגילה הוא 40 -38 תלמידים. התלמידים מלווים על ידי מערך של מורים בשכר, אשר גבוה משכר של מורה במערכת. בנוסף. במצב זה המורה "הרגיל" הוא "המורה הפחות טוב" - עובדה, הוא לא הצליח, בעוד שמורה התכנית מצליח. צעד זה מחליש את מעמד המורה "הרגיל", אשר מעמדו נמוך בלאו הכי. בשורה התחתונה - המסר המועבר לתלמידים - בשביל מה ללמוד ולהתאמץ בכיתה הגדולה והעמוסה.

מצב זה בו המדינה, במקום לשפר את המערכת הקיימת, מפריטה את החינוך הן בתוך בית הספר ובמימון ההורים לאחר שעות בית הספר, מעיד על מצבה של מערכת החינוך במדינה. הלכה למעשה זוהי בעצם ההפרטה האפורה.

בתי ספר פרטיים

החל משנות ה-80, אנו עדים לתופעה הולכת וגוברת של התארגנויות פרטיות של קבוצות הורים ושל גופים פרטיים להקמת בתי ספר. ברקע לתופעה זו השאיפה להציע לתלמידים חינוך הנתפש כטוב יותר מזה הניתן במערכת החינוך הציבורית. כמידי שנה רשימת התיכונים המובילים בישראל על פי המדד שערך משרד החינוך כוללת בעיקר תיכונים המופעלים על ידי עמותות פרטיות, מתוקצבים על ידי המדינה ומפעילים שיטות מיון שונות. בתי הספר הפרטיים מקבלים בעיקר תלמידים ממשפחות מבוססות, ובחלק מהמקרים גובים שכר לימוד גבוה. ככלל, משרד החינוך אוסר על מיונים בבתי הספר התיכונים פרט לאלה שקיבלו אישור מיוחד לכך, אך התופעה עדיין נפוצה וכמעט כל בתי הספר המובילים בדירוג של משרד החינוך נוהגים בשיטות שונות של מיון. חשוב להדגיש כי בית ספר מסנן עשוי להגיע לראש הטבלה רק מעצם תהליך הסינון שהלכה למעשה הכניס לבית הספר רק תלמידים בעלי יכולות לימודיות גבוהות מוכחות ולרוב בתאימות גבוה עם רקע חברתי־כלכלי גבוה. בהקשר לכך יש לשים לב לעובדה כי גם בתי ספר מיישובים מבוססים פחות המגיעים לשיעורי הזכאות הגבוהים ביותר, הינם במקרים רבים בתי ספר בודדים בכל רשות, שבהם לומדים תלמידים מבוססים יותר.

הלכה למעשה רשימת המצטיינים אינם מצביעה על מוסדות החינוך, אלא בעיקר הפרת חובתו הציבורית של משרד החינוך לספק חינוך ציבורי רשמי לכלל תלמידי ישראל. רשימה זו מעודדת את מיון התלמידים ומתוך כך חלק מהותי מתלמידי ישראל מתויגים כנחותים וללא ממצים את הפוטנציאל הטמון בהם. לכן אין להתפלא על הישגיה של מערכת החינוך הישראלית ועל הפערים הלימודיים הקיצוניים בה.

סיכום

משטר המדידה והתחרות הנלווית לו הונהג בתחילת שנות ה-90 כאמצעי לשיפור מערכת החינוך. אך כיום קשה להצביע על הישגים. הפערים החינוכיים המאפיינים את ישראל עדיין קיימים ולצד זאת לא נצפה שיפור משמעותי במיומנויות הלמידה של התלמידים.

המספר הגבוה של התלמידים הנעזרים בשיעורים פרטיים הוא ככל הנראה תוצאה של מגוון גורמים, ולא יהיה נכון להפנות אצבע מאשימה לגורם אחד. מגמת ההפרטה בחינוך, שניכרת גם בבתי הספר הפרטיים הנפתחים כפטריות אחר הגשם, היא לבטח גורם מרכזי בתופעה. אולם לצד כך גם ההורים נושאים באחריות, בהיותם חלק מתרבות צריכה המחפשת סיפוקים מידיים, פתרונות קלים וקיצורי דרך, כשלנגד עינם עומד לעתים קרובות רק היעד - ציונים גבוהים.

התוצאה הסופית בה מערכת החינוך בישראל הופכת נתמכת יותר ויותר על ידי גורמים פרטיים מעידה בראייתי יותר מהכול על מצבה של המערכת ועל הצורך בשינוי במערכת ובסביבתה. שינוי שכזה צריך לכלול היבטים ארגוניים ותרבותיים ונכון שיובל על ידי משרד החינוך תוך השפעה ושיתוף פעולה עם עובדי המשרד, ארגוני המורים, ההורים והתקשורת. תכנית לשינוי שכזה צריכה לכלול:

• העצמת המורים הקיימים.

• סינון המועמדים להוראה ושינוי מהותי בהכשרתם.

• הקטנת הכיתות.

• מתן שכר הולם כך שמורים צעירים ירצו לעבוד בתוך המערכת.

• דיאלוג חינוכי למול ההורים בכל הנוגע למינון ולצורך בשיעורים פרטיים לילדם על מנת לנסות לעצור את הסחף.

לצד זאת יש לצמצם את כל המבחנים לסוגיהם, כולל בחינות הבגרות שצריכות להיערך רק בכמה מקצועות יסוד. יש לבחון שיטות הערכה חלופיות ולהתייחס בזהירות לדיווחים על רמות הציונים. עם זאת נראה שבשלב זה ויתור גורף על בחינות ארציות יהיה מסקנה נמהרת. כל מערכת חברתית כלכלית זקוקה לכלים למדידת הצלחה או הכישלון של פעילותה. בד בבד על התקשורת, שמעודדת ומלבה את המיקוד בעולם הציונים, להציג ולעודד גם את האקלים החינוכי, הערכי ואת הנתונים אודות הצוות החינוכי ואיכות הבגרות. בעצם לפרסם את כל הפרמטרים ולא רק את פרמטר של הזכאות לבגרות.

מחול השדים שתואר לעיל המורכב משיגעון המדידה, תרבות הצריכה ההורית אשר מהולה בתרבות של זלזול במערכת החינוך, וממצבה של מערכת החינוך בישראל טומן בחובו סכנות רבות אשר עליהן יש לתת את הדעת:

• הזנחה עד נטישה של עולם הערכים.

• מעבר והסתמכות על חינוך פרטי.

• נטישת תלמידים את מערכת החינוך.

• ירידה נוספת בערכם של המורים ובית הספר כולו.

• חינוך מבוסס מעמדות - הגברת הקיצוניות בין השכלה לבעלי כסף לאילו מחוסרי כסף.

• מרוץ המדידה מונע למידה יצירתית ומגוונת ועיסוק במיומנויות למידה, עידוד סקרנות וחשיבה ביקורתית.

תהליך השינוי יאפשר למנהלים ולמורים להתמקד בתפקיד של ליווי, פדגוגיה, חינוך לערכים, הכרות עם התלמידים וחיבור לעולמם. המורים יוכלו להביא את עצמם ואת תחומי העניין שלהם לכיתה במקום לכלות זמן יקר בניטור הישגים, שיווק וריצוי "הלקוחות". במקביל מסמך זה מניח פה הצעה בפני גורמים ציבוריים ופרטיים לפיתוח כלי מחקרי, בעל תו תקן ואמינות, למתן מענה לקבלת תמונה אמיתית של מערכת החינוך בישוב או בית הספר ספציפי, כשירות עבור ההורים להבנה מה באמת מקבל ילדם ממערכת החינוך.